הצהרתו המצערת של פרופ' זמיר (במאמרו "הפתרון וועדת חקירה", הארץ 2.1.03), כי "הבוחר בזכות השתיקה כמוהו כמצהיר על עצמו שהוא מעורב בפלילים", לא רק שלא נכונה ולא מבוססת משפטית ועניינית, אלא כהגדרה גורפת מטילה ללא הצדקה, כתם פלילי, על חפים מפשע מחד ועל פגיעה בזכויות יסוד מאידך.
להבהיר, זכות השתיקה כזכות הדיבור, הן זכויות קונסטיטוציוניות ששלילתן שלא באמצעות חקיקה, גורמות נזק הרבה מעבר לתועלת בהצהרות או השאיפה להגיע לשינוי שלא באמצעות המחוקק.
שיטת המשפט שלנו, שהיא השיטה האדוורסית, מבוססת על העקרון הפלילי שהתביעה היא שצריכה להוכיח את אשמתו של אדם, כאשר האזרח חוסה תחת הכיפה של עקרון "החפות מפשע" ומכאן נגזר גם עקרון "השתיקה" האומר, אני זכאי ואתם צריכים להוכיח את ההפך.
משך השנים נגסו בעקרון זכות השתיקה, בצורה משמעותית הן בחקיקה והן בפסיקה, כך שנאשם ששומר על זכות השתיקה בבית המשפט, על פי פקודת הראיות מסתכן בכך ששתיקתו "תחזק את ראיות התביעה". נחקר/נאשם ששותק במשטרה ומוסר את גרסתו רק במהלך משפטי מסתכן בכך שבית המשפט יזהר בשעה שהוא מתייחס לגרסתו המאוחרת ויתן לה משקל קטן יותר.
בתנאים אלה, "האדם השותק" לוקח על עצמו סיכון מחושב שלפעמים אפילו משתלם ולא נופל ישר למלכודת המשטרה המבקשת בכל מחיר, לקבל הודעה או הסברים לעובדות שגם לה עדיין לא ברורות כאן בשלב זה.
לכן, נכון כתב עו"ד אורי וגמן בעתון הארץ מיום 21.1.03, כי גם חפים מפשע בוחרים לשתוק מסיבות שונות, אישיות, ענייניות ומשפטיות - ואין בכך כדי להטיל עליהם אוטומטית כתם של מעורבות פלילית. אם אכן תתקבל עמדתו של פרופ' זמיר תהיה זו פגיעה אנושה בזכות יסוד ללא הבחנה ולמעשה ביטולה באופן מעשי בשטח - דבר שהוא פגיעה חמורה לא רק בעקרון אלא בזכויות האזרח הבסיסיות.
מאידך, כתבתי כאן והצהרתי בהזדמנויות שונות, כי כשמדובר באנשי ציבור, הנחקרים על פעילותיהם הציבוריות להבדיל מהאישיות, אין "זכות השתיקה" לדעתי עומדת להם, ויש לקבוע בחקיקה שאיש ציבור נחקר בנושא ציבורי שבתחום משרדו, עיסוקו, פעילותו הציבורית והפוליטית - יהיה חייב לתת הסבר למשטרה.
עקרון זה נובע, מהעובדה שהמנדט שקיבל אותו איש ציבור ניתן לו ע"י הציבור שבחר בו, שייצג אותו ויטפל וידאג לענייניו - לכן לציבור זה הוא חייב הסבר מלא על התנהגותו והתנהלותו ולא יכול לחסות מאחורי מטריית "זכות השתיקה" ואם יש צורך בחקיקה - כך יהיה.
השותקים הגדולים, דוגמת השר אריה דרעי, מזכיר הממשלה לשעבר עו"ד הרצוג ואנשי עמותות ברק, בנו של ר' הממשלה עמרי שרון ואנשי עתונות שרון, ואחרונה סגן השר נעמי בלומנטל - מנצלים בציניות זכות ששמורה לאזרח פרטי ומנצלים אותה בצורה לא הוגנת, אם כי בשלב זה חוקית לצרכים ציבוריים, להבדיל מאישיים שהקו המפריד ביניהם הוא ברור וחד.
יש לקוות שבעקבות נסיון העבר וההווה, יעמוד שר המשפטים שטרית בדיבורו, ויעביר תקון לחוק שישלול את זכות השתיקה מאנשי ציבור בהקשר לעבודתם הציבורית. ואם הוא לא יספיק נקווה ששר המשפטים הבא, ישלים את המלאכה.
ולכל אלה החוששים, שתקון בחוק, יכרסם בזכויותיהם או חסינותם של אנשי ציבור, אפשר להרגיעם בכך שהקו המפריד בין עבירות בתחום העשיה הציבורית לבין הפרטית ברורה למדי וכל מי שרוצה להיות מיניסטר או ח"כ לוקח על עצמו גם סיכון מעין זה בריצתו לתפקיד.
להבהיר, זכות השתיקה כזכות הדיבור, הן זכויות קונסטיטוציוניות ששלילתן שלא באמצעות חקיקה, גורמות נזק הרבה מעבר לתועלת בהצהרות או השאיפה להגיע לשינוי שלא באמצעות המחוקק.
שיטת המשפט שלנו, שהיא השיטה האדוורסית, מבוססת על העקרון הפלילי שהתביעה היא שצריכה להוכיח את אשמתו של אדם, כאשר האזרח חוסה תחת הכיפה של עקרון "החפות מפשע" ומכאן נגזר גם עקרון "השתיקה" האומר, אני זכאי ואתם צריכים להוכיח את ההפך.
משך השנים נגסו בעקרון זכות השתיקה, בצורה משמעותית הן בחקיקה והן בפסיקה, כך שנאשם ששומר על זכות השתיקה בבית המשפט, על פי פקודת הראיות מסתכן בכך ששתיקתו "תחזק את ראיות התביעה". נחקר/נאשם ששותק במשטרה ומוסר את גרסתו רק במהלך משפטי מסתכן בכך שבית המשפט יזהר בשעה שהוא מתייחס לגרסתו המאוחרת ויתן לה משקל קטן יותר.
בתנאים אלה, "האדם השותק" לוקח על עצמו סיכון מחושב שלפעמים אפילו משתלם ולא נופל ישר למלכודת המשטרה המבקשת בכל מחיר, לקבל הודעה או הסברים לעובדות שגם לה עדיין לא ברורות כאן בשלב זה.
לכן, נכון כתב עו"ד אורי וגמן בעתון הארץ מיום 21.1.03, כי גם חפים מפשע בוחרים לשתוק מסיבות שונות, אישיות, ענייניות ומשפטיות - ואין בכך כדי להטיל עליהם אוטומטית כתם של מעורבות פלילית. אם אכן תתקבל עמדתו של פרופ' זמיר תהיה זו פגיעה אנושה בזכות יסוד ללא הבחנה ולמעשה ביטולה באופן מעשי בשטח - דבר שהוא פגיעה חמורה לא רק בעקרון אלא בזכויות האזרח הבסיסיות.
מאידך, כתבתי כאן והצהרתי בהזדמנויות שונות, כי כשמדובר באנשי ציבור, הנחקרים על פעילותיהם הציבוריות להבדיל מהאישיות, אין "זכות השתיקה" לדעתי עומדת להם, ויש לקבוע בחקיקה שאיש ציבור נחקר בנושא ציבורי שבתחום משרדו, עיסוקו, פעילותו הציבורית והפוליטית - יהיה חייב לתת הסבר למשטרה.
עקרון זה נובע, מהעובדה שהמנדט שקיבל אותו איש ציבור ניתן לו ע"י הציבור שבחר בו, שייצג אותו ויטפל וידאג לענייניו - לכן לציבור זה הוא חייב הסבר מלא על התנהגותו והתנהלותו ולא יכול לחסות מאחורי מטריית "זכות השתיקה" ואם יש צורך בחקיקה - כך יהיה.
השותקים הגדולים, דוגמת השר אריה דרעי, מזכיר הממשלה לשעבר עו"ד הרצוג ואנשי עמותות ברק, בנו של ר' הממשלה עמרי שרון ואנשי עתונות שרון, ואחרונה סגן השר נעמי בלומנטל - מנצלים בציניות זכות ששמורה לאזרח פרטי ומנצלים אותה בצורה לא הוגנת, אם כי בשלב זה חוקית לצרכים ציבוריים, להבדיל מאישיים שהקו המפריד ביניהם הוא ברור וחד.
יש לקוות שבעקבות נסיון העבר וההווה, יעמוד שר המשפטים שטרית בדיבורו, ויעביר תקון לחוק שישלול את זכות השתיקה מאנשי ציבור בהקשר לעבודתם הציבורית. ואם הוא לא יספיק נקווה ששר המשפטים הבא, ישלים את המלאכה.
ולכל אלה החוששים, שתקון בחוק, יכרסם בזכויותיהם או חסינותם של אנשי ציבור, אפשר להרגיעם בכך שהקו המפריד בין עבירות בתחום העשיה הציבורית לבין הפרטית ברורה למדי וכל מי שרוצה להיות מיניסטר או ח"כ לוקח על עצמו גם סיכון מעין זה בריצתו לתפקיד.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.